אי שם בסוף שנות ה-80 כחיילת הלכתי לממש את כמיהתי להיות צלמת ונרשמתי לקורס ב"צילום יוצר" אצל יעקב ברנשטיין. הגעתי לשיעור הראשון ללא מצלמה ועם תאווה גדולה בעיניים, יעקב הביט בי והשתומם איך אפשר ללמוד צילום בלי מצלמה? והשאיל לי אחת משלו "עד שתקני" ושלח אותנו לצלם "מה שבא לכם". חזרתי לשיעור השני עם התמונות הצנועות שלי. יעקב עמד משתומם ואמר לנחמה (אשתו), את חייבת לראות את התמונות שלה. נחמה הביטה בו ואמרה לי "אבוד לך, את פה לנצח". לא הבנתי למה היא התכוונה. במהלך הקורס יעקב הציג את צילומיי שוב ושוב כדי ללמד מהי ראייה צילומית, אני בעיקר הייתי נבוכה, לא הבנתי מה הביג דיל, ושאלתי אותו מה מיוחד כל כך בצילומים שלי? והוא אמר שבוע הבא נצא לסיור ואת תראי.
יצאנו לסיור.
אחרי שבוע, הצגנו שוב את העבודות שלנו. יעקב הסביר לי מול כל הכיתה: "את רואה, כולכם עמדתם באותו מקום, מכולכם ביקשתי לצלם את אותו אובייקט. הצילומים של כולם נראים אותו דבר בערך, ושלך? שונים!"
ראיתי.
כשהסתיים הקורס, יעקב ביקש ממני להירשם לקורס הבא, אמרתי לו מצטערת, אבל אין לי כסף והוא הלך לנחמה, וביקש ממנה שאעשה את הקורס ללא תשלום. נחמה, אישה חכמה, האירה את עיניו שגם ככה בית הספר בקשיים, ויש עלויות לקורס (לא דיגיטלי) יעקב לא ויתר, וישב וחשב וניסה למצוא פתרון. ואז הבריק ואמר לה, אז היא תעבוד פה, היא תהיה אסיסטנטית שלי, וככה היא תשלם על הקורס.
הוסכם (:
עשיתי את הקורס השני.
בן זוגי באותה תקופה קנה לי מעבדת פיתוח. היה לי בבית חדר חושך. הייתי מבלה בו שעות על ימים. קניתי מצלמת ניקון F2 יד שנייה. למדתי, לימדתי, צילמתי, פיתחתי והתפתחתי בעולם הקסום. עד שקרה דבר וכבר לא יכולתי יותר להגיע לבית הספר לצילום. עברתי כתובת, החלפתי טלפון וכל יום אמרתי לעצמי: מחר, מחר אני אלך לבקר את יעקב. מחר לא הגיע. עברה שנה. ועוד אחת. ומחר לא הגיע. ואחר צהריים אחד הגיע מחר. באתי לבקר את יעקב. נכנסתי בדלת בית הספר, יעקב ראה אותי והתחיל לצעוק עלי "איפה את? איפה את? היום? היום את באה?" חייכתי, התנצלתי והוא "אני לא מאמין!!! אני כבר חודש הופך עולמות למצוא אותך!!!" הוא עומד וצועק עלי ולא מסביר רק "אני לא מאמין!!! איפה את?!"
כשהצלחתי להשחיל משפט הוא אמר "אתמול הם יצאו!!! אתמול!" ואז סיפר לי. פראג' ניגש אליו כחודש לפני וביקש ממנו את שלושת התלמידים הכי מצטיינים שלו הוא רוצה לקחת אותם איתו למסע שהוא יוצא אליו. לאנטארקטיקה. ויעקב הופך עולמות חודש ימים למצוא אותי, שאצא למסע עם פראג'. לאנטארקטיקה. והמשלחת יצאה אתמול! אני עומדת מולו, בלי אוויר, בלי יכולת לדבר, המומה לחלוטין. ריקה מכל תחושה. הוא צועק עלי. ואני אבן. בלי תחושה בשומקום בגוף. מתה. מולו.
יצאתי משם. ונהר דמעות שטף אותי. כל תא במוח שלי צועק לי העולם בגד בך!!! העולם הזה לא הוגן. אתמול! העולם הזה בגד בך! העולם הזה רע! רע! רע!
הסתובבתי ברחובות תל אביב. ממאנת להאמין.
אני. פיספסתי. את. הזדמנות. חיי. לצאת. לאנטארקטיקה.
להיות במשלחת של פראג'. בוכה את עצמי למוות.
לפנות בוקר הגעתי הביתה. לא הייתי מסוגלת יותר לגעת במצלמה או להכנס לחדר החושך. אחרי עוד יום של בכי אחסנתי את המצלמה. ארזתי את חדר החושך.
אחרי שנה, מכרתי את המצלמה, מכרתי את מעבדת החושך. כמו מבקשת אותם להפסיק להיות לי עדים יום ולילה לפספוס הגדול של חיי. אתמול! הם יצאו למשלחת. אתמול! לאנטארקטיקה. שאני כל כך רוצה להגיע אליה. עד היום, כל כך רוצה.
גנזתי את חלומי להיות צלמת. משהו בי היכה כל כך חזק וכמו בחרתי לנקום בעולם ולא לתת לו מכשרוני. אבל חדוות הצילום נשארה נטועה בי לאורך כל השנים למרות שבמשך שנים רבות לא צילמתי ולו תמונה אחת, ידעתי - יום אחד אקנה מצלמה.
ואז יום אחד קניתי אייפון 4.
באחד משיטוטיי בחוף בעודי משחקת עם הים, הרמתי את היד וצילמתי את הלב שהים נתן לי.
